'הזיווג הקדוש'

כיום, אנו נוטים לראות במוזיקה מעין מעטפת המעניקה ליצירה המילולית מימד נוסף קצבי, רגשי ואסתטי. אולם, העיון במילה העברית 'שיר' מלמד על תפיסה מורכבת יותר.  המילה 'שיר' או 'שירה' מבטאת באחת הן את הפואטי- הטקסט המילולי והן את הפואזיה -הביצוע הקולי של היצירה. דבר זה מרמז אולי, כי במקור לא התלוותה הנעימה אל הכתוב, אלא הייתה חלק בלתי נפרד ממנו.

איך קרה ש 'הזיווג הקדוש' שבין הכתוב והנעימה נשכח מלב? חורבן בית-המקדש הוא, ככל הנראה, הסיבה לכך שהזיווג העתיק הזה נזנח ונשכח. בעקבות החורבן הוטל איסור חמור על ביצוע שירת הקודש שהייתה לב לבם של טקסי הקודש. כך, עם החורבן, נשתתקה שירת המקהלות שנשמעה עד אז ללא הפסק, מדי יום ביומו במהלך כל שעות היום והלילה. המשמרות המתחלפות של הלויים יודעי השיר בצעו את השירה המיוחדת הזו, ערב ובוקר במהלך כל שעות היממה במהלך כל ימות השנה. כמאה חמישים יצירות ובהן שמחה ויגון, פחד מות ובטחון ללא סייג, הודיה וזעקה ועוד ועוד. לאושרנו נותר הכתוב, כמאה וחמישים יצירות קובצו יחד לספר 'תהילים'. השירה, פרי מסורת של אלפי שנים שרדה בכתב אך אילמת מנעימתה.  

בדבקות נחושה ועקשת נשמרו כתבי המזמורים עד לדיוק קוצו של יוד. גם הקצב, ההפסקות והדגשים המוזיקליים שבתוך כל פסוק ננצרו במסורות התפילה ונרשמו לימים כטעמים. לפניי למעלה מעשור מצאנו את עצמנו מונחים על פי מה שכיננו כאן 'הזיווג הקדוש'. הבנו שהשיר הכתוב מכיל באיזה אופן את ביצועו ונאחזנו בכתובים. השראה רבה דלינו גם מהשירה הגרגוריאנית שאימצה את נהגי שירת המקדש הישראלי ונקראת על-כן "פלסמודיה". צרוף הדברים, הביא אותנו להבין שכאנשים מודרנים אנו נוטים לתפוס את היצירה כרצף, כמונולוג ומשליחים עליה את הסגנון המוזיקלי המודרני שבו קיים בדרך-כלל קו מלודי אחד מרכזי וקולות ליווי וקישוט. בעולם הקדום, כך נראה, הטקסט המקודש הוא תמיד דיאלוג בין שניי קולות. פעמים רבות דיאלוג שבין המשורר והאל, לעיתים המשורר וקהלו, אפשר שבין המשורר ואויביו, ולפעמים שני קולות שמקורם באדם האחד. הביטוי השירי איננו מונולוג של הרצאת דברים, אלא, נרקם מתוך שיח.

לשם כך יש צורך באנטיפוניה היא שירת החליפין שבין שתי מקהלות או סולן ומקהלה. מעט עדויות יש בידנו בעניין השירה העברית הקדומה. אך, למרות דלות המקורות ניתן ללמוד מתוך הלכות כלי המקדש (לרמב"ם) כמה דברים על הרכב התזמורות והמקהלות. כך למשל, מספר הנבלים ששימשו במקדש היה זוגי ונע בין שניים לשישה. מספר החלילים נע בין שניים לשנים-עשר ומוסיפים עד מאה ועשרים. כך גם מספר החצוצרות זוגי גם הוא ונע בין שניים לשנים עשר. דרישה דומה חלה גם על מספר הזמרים, מספרם זוגי גם הוא ואיננו פוחת משנים עשר. ניתן להבין את הדרישה למספר זוגי של זמרים וכלי נגן כתנאי ליצירת עוצמת צליל שווה לשתי מקהלות. איזון כזה הוא תנאי הכרחי להיווצרות מרקם השיר במקרה של ביצוע אנטיפונאלי.

אנו נוטים היום, לדבר הרבה על 'פתרונות יצירתיים' ו 'יציאה מהקופסא' אבל לעיתים קרובות אנחנו נאחזים בתוקף בתבניות השגורות.  לאורך השנים נהגו חוקרים להתעלם מהפן המוזיקלי של היצירות ויצרו הפרדה כמעט מוחלטת בין הטקסט הכתוב ואופן הביצוע שלו. כך, למרות העובדה הידועה ששירת תהילים היא שירה ווקאלית הפך הדיון בה לעניין טקסטואלי בלבד. אולי נובעת ההתעלמות קשורה בהשקפה המודרנית על פיה הלחן ואופן הביצוע הם משניים לכתוב. מעין ליווי וקישוט.

לא במקרה נקרא אוסף היצירות מזמורי תהלים שכן נועדו לזימרה. בין החוקרים, קיימת הסכמה רחבה כי היצירות משובצות בהוראות הנוגעות לאופן הביצוע המוסיקלי, כך למשל ההוראות: 'סלה'  'על השמינית'   'שושן עדות'   'יונת אלם רחוקים'  'למנצח'  ועוד.  את היצירות המוזיקליות הללו ביצעו, ככל הנראה, באין סוף אופנים וחידושים, כך לפחות ניתן לשאר מתוך פסוקים כגון: "שִׁירוּ-לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה".  (תהלים לג,3), וגם: "שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַיהוָה כָּל-הָאָרֶץ" (תהלים צו,1) ועוד. מן הציטוטים, ניתן להבין שלעיני היוצר עמדה השאיפה להתחדש ולחדש. כך, למרות שביצעו את אותם השירים פעמים אין ספור היה בשירה יסוד חדש - חי ורענן. כיצד נעשה החידוש? אפשר שיש לנו כאן רמז לנוהגי שירה בעלי   אופי מורכב ומשוכלל ביותר. צורת ביטוי שניתן להפיק מתוכה עוד ועוד שינויים וחידושים.

 חשיבה זו, אתגרה אותנו לפני כעשור לחפש ולחקור אחר אותם נהגי שירה. עם השנים הצלחנו לאתר ארבעה אופני ביצוע שונים ומדהימים במורכבותם ובשכלולם, להם קראנו:  המענה היציב   המענה המתהלך   מענה תו   ומענה קנוני.  בארבעת הביצועים מדובר בשירה אנטיפונלית שבה שתי מקהלות (ואולי יותר) עונות זו כנגד זו. בעבודתנו זו נאחזנו בכתוב ובטעמים שערכם לא יסולא בפז להבנת השירה המורכבת הזו.

המאמרים המובאים באתר הם ברובם תרגום חופשי ועיבוד של מאמרים שכתבנו וראו אור בשפה האנגלית בכתבי עת שונים. הזיווג שבין הכתוב והאופן שבו שרים אותו יתגלה כאן כמפתח המרכזי להבנת השירה בתנ"ך. מתוכו עולה ונחשפת שירה גאונית שאין דומה לה. שירה הפורצת את גבולות השפה והופכת אותה ליצור חי ונושם המתקיים בהבל פיהם של המקהלות.כך גם עולים ומתפענחים המסרים המוצפנים שהטמינו המשוררים ביצירותיהם. רבדים אלה, שנונים, עמוקים ולעיתים חתרניים, לעגנים וביקורתיים נוצקו בסתר לתוך המזמורים שקיבלו את חסות הממסד. המפתח 'הרב קולי' שבאמצעותו ניתן להיכנס אל מורכבות הכתוב פותח בפנינו דלת אחר דלת להבנת תפיסת עולמם ואמונתם של אבותינו.

 

מיכל ונסים