שירת ירושלים המקודשת ב

 

שירת ירושלים הנעלמת  

 

השירה כמלאכת הקודש

 

אין די במלאכת הקרבנות כדי להבין את חשיבותה של השירה המִזמורית בפולחן האֵ-ל. קודם כול, כפי שראינו לעיל, השירה הפולחנית היתה קיימת בישראל עוד קודם לשילובה עם מלאכת הקרבנות. בנוסף, הזמרים המעורבים בפולחן המוסיקלי לָאֵ-ל נקראים בספר שמואל נביאים, ונראה כי עצם ההשתתפות בתהלוכה המוזיקלית הופכת אותם למִתנבאים. הנה כך מגלה שמואל לשאול: "וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יוֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתוֹף וְחָלִיל וְכִינּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם, וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (שמואל-א' י' 6-5). תיאור דומה להִתנבאוּת זמרים במקהֵלה מופיע מאוחר יותר בספר שמואל: "וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת-דָּוִד וַיַּרְא אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים, וּשְׁמוּאֵל עוֹמֵד נִיצָּב עֲלֵיהֶם, וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱ-לֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה". (שמואל-א' 20-19).

הממד הנבואי הטמון בשירה מִזמורית במקהֵלות מוצא ביטוי גם בספר דברי הימים, שם מכונים הממונים על השירה בַּמקדש - נביאים, באופן מפורש (דברי-הימים-א' כ"ה 1). מכאן יש לומר כי שירת הפולחן בישראל בכלל, ובמקדש בפרט, מכילה ממד ברור של נבואה. ליתר דיוק, השירה היא המובילה להתגלות האֵ-ל לַמשתתפים, בין אם הם התכוננו לכך ובין אם לאו. התופעה מוסברת בספר שמואל כהופעה פתאומית שבה רוח ה' צולחת בקרב המשתתפים תוך כדי ביצוע השירה. כלומר, ניתן להבין שהביצוע עצמו הוא אשר מעודד את נוכחות האֵ-ל בקרב המשתתפים, נוכחות המתפשטת בקרב קהל השומעים. על תופעה זאת מעיד המשורר, המזכיר כי "וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִילָּה לֵא-לֹהֵינוּ: יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּה'" (תהִלים מ' 4).

הקשר בין הפולחן המוזיקלי לבין שכינת האֵ-ל בַּמקדש מוצא ביטוי ברור בחנוכת בית המקדש הראשון. בספר דברי-הימים מופיעה השכינה בפעם הראשונה בדיוק בָּרגע שהחלו המקהֵלות לשיר, ולכן ניתן להבין כי השירה עצמה היא אשר הובילה לנוכחות השכינה: "וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשׁוֹרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהוֹדוֹת לַה', וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן, בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכּוֹהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן, כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית הָאֱ-לֹהִים". (דברי-הימים-ב' ה' 14-13).

כמו כן, מגלה המשורר כי האֵ-ל נוכח בתוך צלילי השירה עצמה: "עָלָה אֱ-לֹהִים, בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (תהִלים מ"ז 6). המקורות האלה, כמו-גם מקורות נוספים במקרא, מעידים על כוחה המיוחד של שירת הפולחן, שירה המגלה את האֵ-ל, מעודדת את נוכחותו בתוך מקהֵלת המבצעים, ואף גורמת לרוחו 'לצלוח' בקרב קהל המקשיבים המשתתפים. אין פלא אפוא כי לשירה הפולחנית יוחס ממד נבואי חזק – וגם לא ייפלא שמרבית הנבואות במקרא נאמרות בצורה של שירה. אם כך, אין לראות בַּמוסיקה שבוצעה במקדש רק חלק ממלאכת הקרבנות, כי לַשירה המִזמורית כשלעצמה קיים ממד עצמאי של קדושה, שאין לו תחליף בשום מלאכה אחרת.

מכאן עולה כי בימי המקדש נחשבה השירה הפולחנית כמלאכת קודש עליונה, ממש, הרבה מעֵבר להקרבת קרבנות ואפילו יותר משילוב המלאכות בזבח התודה. עדות ברורה לַדעה הזאת ניתן לראות במזמור תהִלים נ"א 18-17, שם משתדל המשורר להפריד את מלאכת השירה מליווי זבח הקרבנות: "אֲ-דֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, וּפִי יַגִּיד תְּהִילָּתֶךָ. כִּי לֹא תַחְפּוֹץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה, עוֹלָה לֹא תִרְצֶה". במזמור ס"ט (32-31) מוסיף המשורר ממד של רתיעה מסוימת כלפי השילוב בין השירה לבין מלאכת הקרבנות: "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱ-לֹהִים בְּשִׁיר, וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה. וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר, מַקְרִין מַפְרִיס".

 

מסקנתנו היא כי השירה איננה רק ליווי מוזיקלי למלאכת הזבח – יש בה ממד עצמאי של עבודת האֵ-ל – בבית המקדש היא שולבה עם מלאכת הקרבנות, אך השילוב הזה לא ביטל את עצמאות השירה, את משמעותה ואת כוחה. על פי הדברים הללו נראה כי בבית המקדש התקיימו במקביל שני סוגים של פולחן האֵ-ל. האחד, הפולחן הרשמי, המרוכז סביב מלאכת הקרבנות, כאשר השירה הפולחנית מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. השני הינו פולחן שירה עצמאי, המוביל להתקשרות עם האֵ-ל, להבאת שכינתו לארץ, ולהעמקת ידע דרכיו.

 

צילום / אמנון גרוף