שירת ירושלים א

 

שירת ירושלים הנעלמת א

 

על מקומה של השירה במקדש הירושלמי

 

 על חשיבות השירה הפולחנית בבית המקדש ניתן ללמוד מספר דברי הימים. שם מדווח על החלוקה שעשה דָוִד המלך בתפקידיהם של בני שבט לוי הבוגרים: "מֵאֵלֶּה לְנַצֵּחַ עַל-מְלֶאכֶת בֵּית ה' עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף, וְשׁוֹטְרִים וְשׁוֹפְטִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים. וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים שׁוֹעֲרִים, וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְלִים לַה' בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל". (דברי-הימים-א' כ"ג 5-4).

אם מניחים כי השוערים גם הם היו מעורבים בביצוע מוזיקלי במקדש (כפי שנאמר בדברי הימים כו, 12), מתברר כי מספר הנגנים והזמרים המשרתים במקדש היה עצום בכל קנה מידה. גם אם מתייחסים למספרים הללו כגוזמה, ספר דברי הימים מתאר בפרוטרוט את עשרים וארבע המשמרות שבכל אחת מהן משרתים שנים עשר זמרים (דברי-הימים-א' כ"ה 7 ואילך). לשם השוואה, משמרות הכוהנים בבית המקדש קטנות בהרבה (ראה בספר דברי-הימים-א' כ"ד), כלומר – בבית המקדש שירתו מאות זמרים ונגנים לעומת עשרות כוהנים.

אם משרתי בית המקדש התגוררו במרחק הליכה ממנו, כפי שמתבקש לחשוב, יש להניח כי מרבית אוכלוסייתה של ירושלים בימי בית ראשון היתה מורכבת מהזמרים, הנגנים ומשפחותיהם. דבר זה חריג בכל קנה מידה. אמנם ישנן עדויות על תזמורות ומקהֵלות מפוארות בבירות האימפריות הגדולות (אשור, בבל, או פרס), אולם בכל המקרים האלה מדובר בערים גדולות מאוד ועל כן היוו שם הזמרים ומשפחותיהם רק אחוז קטן יחסית של אוכלוסיית העיר. בניגוד לכך, ירושלים היתה מזוהה קודם כל כעיר הנגנים, המשוררים והזמרים, עיר בה נשמעת השירה במקדשה, ברחובותיה ובבתיה. מאפיין כל כך בולט, מזמין אותנו לברר ולהבהיר מהי מהותה של המוזיקה שנשמעה בשערי ציון.

השירה כחלק ממלאכת הקרבנות

 תפקידה הראשון והרשמי של השירה במקדש הוא השתתפות במלאכת הקרבנות. תפקיד זה מובהר היטב בתלמוד הבבלי (מסכת ערכין דף י"א עמוד א', ועוד), שם קיימת אחדות דֵעים על כך שהשירה היתה חלק בלתי נפרד ממלאכת הקרבנות. הלוויים עמדו ככל הנראה במעגל סביב המזבח, שרו, ניגנו ואף רקדו בזמן הקרבת הקרבן ובַהמשך, בזמן בעירָתו על המזבח. המושג "זבח תודה" (או בקיצור "תודה") מבטא את השילוב בין מעשה ההקרבה (זבח) לבין מעשה השירה (תודה). המקהלה השרה נקראת במקרא "תודה" – ואנו רואים זאת בספר נחמיה (י"ב), המעמיד "שְׁתֵּי תוֹדוֹת גְּדוֹלוֹת" המהלכות בנגינה ובשירה על גבי חומות ירושלים, עד שהן נפגשות לשיר יחד בבית המקדש.

עדות לשירה תוך תנועה ניתן לראות במזמור תהִלים כ"ו, שם מתאר המשורר את עבודתו סביב המזבח כמי ששר בקול תודה: "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת-מִזְבַּחֲךָ ה'. לַשְׁמִיעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל-נִפְלְאוֹתֶיךָ". (תהִלים כ"ו ו'-ז'). שילוב דומה בין זבח ושירה ניתן למצוא במזמור תהִלים ק"ז כ"ב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה, וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה". כמו כן, מדגיש ספר ירמיהו את הקשר בין להודות, כלומר לשיר, לבין זבח התודה, כלומר הקרבן: "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי-טוֹב ה' כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה'" (ירמיהו ל"ג 11). הפסוק הזה חושף את האפשרות להודות לה' גם ללא שילוב עם הקרבת זבח – ואכן, נרשם במקרא שימוש נרחב בַּפועל 'להודות' במובן של לשיר, ללא קשר ישיר לקרבנות. למשל, במזמור תהִלים נ"ז 10 מבטא המשורר את רצונו לשיר בקרב הגויים: "אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲ-דֹנָי, אֲזַמֶּרְךָ בַּלְאֻמִּים"; סביר להניח כי המשורר איננו מתכוון כאן לעריכת קרבנות.

השילוב בין הקרבת קרבן לבין שירה מוזכר בַּמקרא מאז ימי המלך דָוִד. ספר דברי הימים מציין לראשונה נוכחות זמרים לצד הכוהנים הן בגבעון (שם היתה הבמה המרכזית) והן בירושלים, שם שכן ארון הברית (ראה דברי-הימים-א' ט"ז ל"ז-מ"ב). לפיכך, סביר להניח כי דָוִד הוא שיזם את המהלך הזה, ויש לראות בו את האחראי לַנוכחות הגדולה של זמרים ומשוררים בעבודת המקדש.

אך למעשה היו המשוררים והזמרים הקשורים לפולחן ה' פעילים מאוד עוד לפני מלוכת דָוִד. עדות לכך ניתן לראות בתהלוכות משוררים וזמרים שפוגש שאול ושבאמצעותם הוא מתנבא לַה' (שמואל-א' י' 6-5). פעילותם של הזמרים במקרה זה איננה קשורה כלל למלאכת הקרבנות. שמואל הרואה היה ככל הנראה אחד המובילים בפולחן המוזיקלי של האֵ-ל, כפי שנרמז בשמואל-א' כ' 19-24. עצם הנוכחות של דָוִד בקרב קבוצת הנגנים-זמרים-מתנבאים בניצוחו של שמואל (שם, פסוק 19) מרמזת על כך שדָוִד הפך לאחד מהם בזמן שהייתו בנָיוֹת – ויתכן מאוד שדבר זה השפיע על 'המהפכה המוזיקלית' שהוביל דָוִד מאוחר יותר.

על כל פנים, דָוִד נראה בַּמקורות כמלך המייסד וממסד את פעילותם של המשוררים, הזמרים והנגנים. וזאת הודות להשתתפותם במלאכת הקודש המסורתית, כלומר הקרבנות. כך התאפשר להם להקדיש את כל זמנם למלאכתם ולפתח את אומנותם לממדים חדשים. לפיכך, יכול דָוִד להיחשב כאיש אשר יסד את תאגיד המשוררים הגדול והמפואר ביותר שהתקיים אי-פעם בארץ ישראל – ואין פלא אפוא שמזמורים כה רבים בספר תהִלים מוקדשים לו.

 

 

צילום / אמנון גרוף