רמזים לשירת מענה

השירה העברית העתיקה מתאפיינת כשירת מענה או בשמה האחר שירת חליפין. שירת המענה הפשוטה מבוצעת על ידי שני גופים: קול אחד המבטא אמירה. קול שני החוזר על אותה האמירה בגוון משלו.

ניתוח המזמורים המובא כאן, מראה כי על בסיס המענה הפשוט נודעו פיתוחים שונים בספר תהילים. מעבר לביצוע של המענה המתהלך המקנה ליצירה אורך בלתי מוגבל, מתאפיינים השירים המובאים כאן בממד חדש. עיקר החידוש, בהתפתחותו העצמאית של הקול השני המשתחררת מחזרה על האמירה המובאת בקול הראשון. התהודה שבין הקולות לא נעלמה אלה הפכה לתהודה מורכבת בין אמירות שונות ולפעמים אף מנוגדות. השינוי הזה פותח אופקים כמעט אין סופיים ליצירה המילולית הפואטית. שלא כמו בפרוזה, יכול המשורר לבטא בו זמנית משמעויות אחדות. כמו גם אמביוולנטיות בתחושות שחווה האדם. היצירה המורכבת כתשבץ יוצרת חללים ומשפטים שהם על סף הרצף, דבר הדומה דווקא לזה המתרחש בשירה המודרנית בת זמננו.

 

המענה המורכב, מעניק את האפשרות למפגש בין קצוות וניגודים. הדוגמאות המובאות במאמר מראות את מקלעת הקולות שיוצר המענה, מקלעת המבטאת בעת אחת - ייאוש ותקווה, בטחון ותהייה, עוצמה וחולשה הווה ועתיד, אישי ולאומי, האדם והאֵל ועוד.  אופיו של המענה המורכב, מבליט את ההתמודדות ותהליכי החיפוש במקום לעצב הכרזה מוצקה הבוחרת להבליט עמדה אחת בלבד מתוך מרקם החיים.

 

גילוי הממד הרב קולי והבנתו; מבהירים כי המזמורים אכן מאגדים שני טקסטים, אולם, המרקם השלם של היצירה מתגלה רק בעת השתלבותם בעת ביצוע המענה המורכב. עד כה ציינו פרשנים, את חוסר האחידות המתגלה במזמורים רבים בספר תהילים. טענה נפוצה, אומרת כי המזמורים הבלתי אחידים כלשונם, נוצרו מצירוף מאוחר של יצירות שנכתבו במקור כנפרדות. אולם, מעניין לציין, כי במרבית המקרים מחלקים הפרשנים את המזמורים לשני חלקים פחות או יותר שווים באורכם[1]. השוויון בין חלקי המזמור מעיד כי אין כאן זיווג של יצירות על בסיס ספרותי. הטענה, מתחזקת מן העובדה כי במזמורים 'בלתי אחידים' רבים קיימים קשרים ספרותיים הדוקים בין פסוקים מקבילים משני חלקי היצירה[2]. מספר חוקרים מתייחסים לתופעה הזאת מן הממד הגראפי, בטענה כי הקשר הספרותי הפנימי נועד ליצירת צורות גיאומטריות המתגלות על קלף ומאפיינות כל מזמור[3]. פשוט יותר להניח כי קשרים מובהקים בין פסוקים הרחוקים זה מזה בעריכה הליניארית מעידים על שירת מענה מורכב.

ניראה כי שירת המענה המורכב איננה נחלתו הבלעדית של ספר תהילים. על פי [4]ANDRZEJ STRUS, ניתן למצוא בספר בראשית מקרים רבים בהם נוצר מענה בין פסוקים באמצעות חזרה על שורשים או צלילים נרדפים. מחבר המאמר הנ"ל מתייחס לתופעה כניסיון של הסופר לבטא בו זמנית מובנים רבים של אותו שורש לשוני. מענה סמוי בין קולות קיים כנראה בספרים נוספים של התנ"ך[5].

 

הבחירה ברב קוליות ופיתוחה ליצירות מורכבות; נובעת מתפיסת עולם המעדיפה את הרב משמעי ואת תהליכי החיפוש על אמירה חד משמעית. התפיסה הזו מקבלת ביטוי גם ביצירות עלילתיות בתנ"ך. הניתוח של ספר איוב, למשל, מגלה כי מעבר להקבלות פנימיות בתוך הפסוקים, בנויה היצירה כולה על הקבלת האמירות של הדוברים השונים. ברב-השיח הנוצר בספר איוב, לא ניתן לזהות קול אחד הצודק יותר מן הקולות האחרים. המענה המורכב שבין הדמויות, מבליט את החיפוש. הטיעונים והשאלות העולים במהלך היצירה הם למעשה ההתרחשות המרכזית של הספר ולא תשובתו של האל, מולה נשאר איוב אילם[6].  הפרק הראשון של ספר איכה בנוי, גם הוא, כשיח בין שני קולות בעלי אמירה שונה המשתלבים זה בזה באופן מורכב. מעניין לציין, כי גם באיכה, נמנע המחבר מלהבליט סיבה אחת או גורם מסוים כאחראי הבלעדי לנפילת ירושלים[7].   

התופעות המתוארות מזמינות התייחסות חדשה לא רק לספר תהילים[8], אלא לחלקים שלמים של כתבי התנ"ך. דומה כי הדו-שיח המורכב עיצב את תהליכי המחשבה גם בחלקים נרחבים של העולם העתיק[9].  התופעה, מעוררת שאלות לגבי צורת המחשבה המאפיינת את העולם העתיק. ההתייחסות ליצירה ספרותית בממד האחד הרציף ממנה אנו מושפעים היום מקורה ביוון הקלאסית.

המיתולוגיה היוונית מספרת כי האל אפולו (סמל התרבות היוונית הקלאסית) הרג את בעל הסתרים מרציאס המסמל, דרך נגינה באולוס הכפול, את השירה הרב קולית. הרצח בוצע על מנת לקדם את השירה החד-קולית המלווה רק בנבל, מפני שהיא בעלת אמירה אחידה, בהירה וחד-משמעית ומתאימה לתפיסת העידן החדש.

ברבות הימים דחקה הגישה האפלטונית את מקומה של הרב קוליות והפכה לנחלת הכלל. בשם השכל הישר, נפוצה הבחירה באמירה המוחלטת של פילוסופים מן האסכולה האפלטונית.  באופן תמוהה ביותר, מכתיבה הגישה האפלטונית גם את התייחסותנו ליצירות שנוצרו קודם למהפכה המחשבתית הנ"ל. גישה זאת התקבלה גם בפרשנות היהודית והנוצרית המסורתית וגם במחקר האקדמי המודרני. אך על פי הנתונים המובאים כאן, הגישה הרואה את יצירות התנ"ך כאמירות רציפות איננה מסוגלת להכיל את מלוא תוכנם ומשמעותם.



[1] לעורך כל המאה ה-20, ציינו חוקרים רבים את חוסר הלכידות של מזמורים רבים. ראה למשל-

TE Fretheim (1967) Psalm 132: a form-critical study. JBL,  86, 289-300; G Henton Davies (1973) Psalm 95, ZAW  85, 183-195 (and references cited); A.J.O. Van der Val (1988) The structure of Psalm 129, VT 38, 364-367.

[2] ראה למשל

TE Fretheim (1967) Psalm 132: a form-critical study. JBL, 86, 289-300. Pierre Auffret (1981)Essai sur la structure litteraire du Psaume 11.ZAW, 93, 401-418; (1988) Essai sur la structure litteraire du psaume 32, VT, 38,257-285; (2000)De l’oeuvre de ses mains au murmure de mon coeur. Etude structurelle du psaume 19. ZAW, 112,24-42; (2003)Voyez les oeuvres de dieu. Etude structurelle du Psaume 66. VT 53,431-444. LK Handy (1990) Sounds, words and meanings in psalm 82. JSOT, 47, 51-66. GW Savran (2003) The contrasting voices of psalm 95. RB, 1110, 17-32.

 

[3] יעקב בזק כותב בספרו (מזמורי תהילים בתפילות השבת, יבנה, 1991), בעמוד 7: "המבנים הצורניים-גאומטריים שייכים לממד חזותי ומכוונים אל העין". ראה גם:

SI Cohen (1995) Psalm 47. Numerical and geometrical devices used to emphasize the author's message. JBQ, 23, 258-264.

[4] ראה

 Andrzej Strus (1979). La poétique sonore des récits de la Genèse. Biblica, 60: 1-22.

[5] . JS KSELMAN מוצא אף הוא בספרים רבים בתנ"ך הצלבות רבות בין פסוקים רודפים על בסיס המובן (משחק על אותו שורש) או בצלילים . ראה:

JS Kselman (1997) Semantic-sonnant chiasmus in biblical poetry. Biblica  58,  219-223.

[6]  לניתוח רב קולי של ספר איוב, ראה:

CA Newsom (2002) The book of Job as polyphonic text. JSOT, 97, 87-108.

[7] ראה

CW Miller Reading voices: personification, dialogism, and the reader of lamentation 1. Biblical Interpretation, 2001, 9: 393-408).

[8] התכונות הסותרות המצויות בשירת תהילים הובילו את  Y MAZOR למסקנה כי מזמורים מסוימים מזמינים את הקורא להשתחרר מהקריאה הרציפה:

“Psalm 139 displays an impressive aesthetic unity which is polyphonic, ramiform, and dexterously orchestrated: the same aesthetic mechanism is simultaneously mirrored and perforated by all textual fabrics anchored in the psalm”. Y Mazor (1997) When aesthetics is harnessed to psychological characterization. Ars poetica in Psalm 139. ZAW, 109, 260-271.

[9] כפי שניתן לראות בשירה שומרית, בבלית או מצרית עתיקה, בהם ניתן לזהות לעיתים קרובות שני קולות שונים הרוקמים יחד שיח מורכב. ראה -

K van der Toorn ‘The ancient near eastern literary dialogue as a vehicle of critical reflexion. In G Reinink and H Vanstiphout (eds.) Dispute poems and dialogue in the ancient and medieval near east (OLA, 42, Leuven:Peters, 1991), pp. 59-75)