רמזים בתנך לשירה רב קלית

 

  רמזים לביצוע רב קולי ניתן למצוא גם בתנ"ך ובמקורות היהודיים. מתוך המקורות העוסקים במוזיקה במקדש הירושלמי; ניתן ללמוד כי מספר הנבלים ששימשו במקדש היה זוגי ונע בין שניים לשישה[1]. מספר החלילים המנגנים במקדש נע בין שניים לשניים-עשר ומוסיפים עד מאה ועשרים[2]. דרישה דומה חלה גם על הזמרים, מספר הלווים העומדים על הדוכן גם הוא זוגי ואיננו פוחת משנים-עשר[3]. ניתן להבין את הדרישה למספר זוגי של כלי נגינה וזמרים כתנאי ליצירת שתי מקהלות בעלות עוצמת צליל שווה. בכתבי המפרשים המאוחרים נמצא רמז לנוהג ביצוע רב קולי שרווח במקדש על פיו אין החלילנים מנגנים יחד[4].  עדות למענה קולות עולה מתוך המבנה התחבירי של חלק מהשירים המשובצים בתנ"ך, בהם מתחלקים כל הפסוקים לשני חלקים מקבילים. מבנה של 'הקבלה פנימית' נמצא גם בשירה כנענית עתיקה, כגון שירת אוגרית וגם כאן, נחשב המבנה כסימן מובהק לביצוע בשירת מענה[5]. התופעה הזו המכונה באנגלית PARALLELISM  INTERNAL  בקיצור I.P  תיקרא להלן הקבלת דברים  בקצרה  ה.ד. התופעה רווחת במקרא, כך למשל בשירת בלעם, במדבר כג , 8-7:

 

...מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק

מֶלֶךְ-מוֹאָב מֵהַרֲרֵי-קֶדֶם

לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב

וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל

מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל

וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָֹה 

 

הקבלה פנימית מובהקת ניתן לראות גם בשירת למך לנשותיו (בראשית ד , 23 ), שירת דבורה (שופטים ה) , בדברי דוד (שמ"ב כב), קינת דוד (שמ"ב א,17), חזון ישעיה (פרק א), ובספרים איוב, איכה, משלי ועוד.

הקבלת הדברים  מובלטת לעיתים על ידי מרווח בין צלעות הפסוקים. המענה המתואר לפנינו;  בו קול שני מהדהד כחזרה בשינוי על דברי הקול הראשון יקרא להלן  מענה פשוט

  במקרא, ניתן למצוא עדויות לטקסי שירה בביצוע רב-קולי. בספר זכריה (בדומה לתיאור הגראפי שנמצא בעילם), מוזכרת הקינה כשירת מענה בין קבוצת גברים לקבוצת נשים (זכריה יב, 12-14). מענה בין שני קולות מתואר באופן ברור בספר דברים. בתיאור, ניצבים ששה שבטים בהר עיבל ומולם בהר גרזים, ניצבים גם כן ששה שבטים המשלימים את ברית ישראל (דברים כז, 11-13). המחבר אינו מפרט את תוכן המענה שבין קולות השבטים, אך בסיום הטקס מבוצע מענה  נוסף הפעם בין הלויים והעם. במענה הסיום נאמרות קללות כגון: " אָרוּר הָאִישׁ...וגו'" על ידי הלווים ואילו העם עונה לעומתם: "... וְעָנוּ כָל-הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן " (דברים כז, 14-26). מתוך המקור הנ"ל ניתן להבין כי הקול הראשון (במקרה זה קול הלווים) נקרא קול רם: " וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל-כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם ". הקול הראשון, דהיינו, קול רם הוא המביע בדבריו את עינינו של הטקס.  בספר עזרא, נזכר טקס חנוכת המקדש השני המהווה עדות נוספת לשירת מענה בהשתתפות שני קולות. במענה (עזרא, ג,13-10) פותחים הלווים בשירה: " וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַיהֹוָה ..." ולעומתם מריע העם: "... וְכָל-הָעָם הֵרִיעוּ- תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל..." . מענה מהסוג המפורט כאן מוכר גם במזמור  קלו שבספר תהילים. פסוקי המזמור בנויים בחלקם הראשון כאמירה, ובחלקם השני כנוסח קבוע:  "כי לעולם חסדו". צורה זאת של מענה תקרא להלן - מענה קבוע.

ניתן להבין כי שני הקולות שרים בעת ובעונה אחת, שכן, המחבר מציין כי העם איננו שומר על האיזון בעוצמת הקולות ועל כן 'מכסה' קול השמחה את קול הבכי:  " וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד-לְמֵרָחוֹק" (עזרא, ג, 13).  על פי מקור זה, ניתן לקבוע כי בשירת המענה נקרא הקול השני - קול מכיר.

  ביצוע של מענה מורכב עולה גם מתוך תיאור טקס חנוכת המקדש השני בספר נחמיה (נחמיה, יב, 41-27). בנחמיה, מתוארות שתי מקהלות מלוות בהרכבי נגנים הצועדות על החומה כל אחת מכיוון אחר כשהן מתקדמות זו מול זו. מתוך התיאור ניתן להבין כי המקהלות המרוחקות שרות כל אחת בנפרד . שירת המקהלות הופכת  בהדרגה לשירת מענה ככל שהן מתקרבות זו אל זו ואל שערי המקדש. יתכן מאוד, כי הביצוע  הזה סימל את ההתחדשות של מסורת שירת המענה שהתבצעה במקדש הראשון וזאת הסיבה לפירוט שמייחד לה ספר נחמיה.

  מן המקורות הנזכרים כאן, מתקבל רושם ברור כי שירה רב קולית הייתה ידועה בישראל ושימשה בטקסים. הרב קוליות ניכרת בכתוב במבנה ה.ד המחלק את הפסוק השירי לשניים. מבנה זה שכיח בשירי התנ"ך, אולם, דווקא במזמורי תהילים לא נמצא כתיבה גורפת בצורה של  ה.ד . במקרים רבים נמצא ה.ד  באופן חלקי בלבד ולא לאורך המזמור כולו, במזמורים אחרים לא קיימת כלל הקבלה בין חציי הפסוקים. היעדרותו של מבנה ה.ד ברבים ממזמורי תהילים מעורר תמיהה ועומד כביכול, כסתירה לעדויות על נהגי השירה במקדש הירושלמי. העדר המבנה בחלק ממזמורי תהילים מעיד כי היצירות לא בוצעו כמענה פשוט, בו קול מכיר משמש כתהודה לקול רם.  נראה כי לגבי המזמורים האלו קיימות למעשה שלוש אפשרויות ביצוע:

א. ביצוע בקול אחד בלבד ולא כשירת מענה.  ב.  ביצוע במספר קולות השרים בו-זמנית את אותו הטקסט בשינויים זעירים בזמן (בדומה  ל MOTET  שירת המלל של ימי-הביניים). ג. הם בוצעו כמענה מורכב, בו משתתפים שני קולות בעלי אמירה שונה.



 

[1] רמב"ם הלכות בית המקדש פרק 3.

[2] מספר החצוצרות בבית המקדש גם הוא זוגי בין שניים לשנים- עשר. ע"פ דב"הב, ה, 12, היה מספר החצוצרות בבית המקדש מגיע אף למאה ועשרים. באשר למספר החצוצרות קובע הרמב"ם  כי אין פוחתים משתי חצוצרות וזאת ע"פ " עשה לך שתי חצוצרות ..." (במדבר י 2). במקור הושע 8,  פס' 13 נאמר גם " ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול-אחד...". התיאור המפורש על השמעת קול אחד, משמעותו כי בדרך כלל לא נשמע קול אחיד. עם זאת, נראה כי החצוצרות שימשו בידי הכוהנים ולא בשירה עצמה.

[3] רמב"ם משנה תורה, הלכות כלי המקדש פרק 3 . ההקפדה על בסיס של שנים-עשר אמרי שיר יכולה גם היא להצביע על חלוקת המזמרים להרכב של שתי מקהלות ובמקרים מסוימים גם של שלוש – ארבע – או שש מקהלות שוות.

[4]  רמב"ם. פרוש למסכת סוכה 5.

[5] צורה זאת של שירה למעשה היא נחלה כללית במזרח הקדום. היא מופיעה למשל בעלילת גילגמש (נינוה , 1800-1700 לפנה"ס), ש. שפרה ויעקב קליין (בימים הרחוקים ההם, אנתולוגיה משירת המזרח הקדום. הוצאת עם עובד, תל אביב, 1996)