היסוד הרב קולי של המזמורי

 

 

היסוד הרב קולי של שירת תהילים מיכל וד"ר ניסים אמזלג

 הרב קוליות כמימד יסוד בשירת תהילים

 

 מבוא

המוזיקה נחשבת היום למעין מעטפת המעניקה ליצירה המילולית מימד נוסף רגשי ואסתטי. אולם, העיון במילה העברית 'שירה' מלמד על תפיסה מורכבת יותר.  שכן, המילה 'שירה' מבטאת באחת הן את היצירה הפואטית המילולית והן את הביצוע הווקלי. למעשה, אין בשפה העברית ביטוי נפרד לציון המימד המילולי  של היצירה הפואטית. העדר ביטוי  כזה מעיד כי השירה הווקלית אינה 'מתלווה' אל הטקסט, אלה היא חלק בלתי נפרד ממנו. בחלוף הימים נשתכח הזיווג העתיק שבין הטקסט וביצועו. מטרת המאמר להראות את החשיבות המרכזית של החיבור בין הטקסט וביצועו המוזיקלי בהבנת שירת תהילים ואף חלקים אחרים של התנ"ך.

 

  השירה במקדש בוצעה על ידי מקהלה ויתכן שאף על ידי מספר מקהלות השרות בו זמנית: "במקהלות ברכו אלהים" (תהילים סח 27). טבעה של שירת מקהלות שהיא משלבת קולות שונים היוצרים יחד את המרקם השירי.  בימי הביניים, למשל, היה נפוץ הביצוע של מזמורי תהילים כ'מלל' (MOTET); ביצוע בו משתתפים שניים עד שלושים ושישה קולות השרים יחדיו. היצירה בנויה על בסיס טקסט פואטי אחד הנאמר בהפרשי זמן זעירים על ידי הקולות השונים וזאת תוך חזרה והדגשה של מלים מסוימות. סוג זה של ביצוע מפר את הרצף הבסיסי של הטקסט  מפני שהמילים מתפרקות ומתחברות במרקם שירי חדש. המרקמים החדשים הנוצרים בעת הביצוע מלבישים 'בשר' את השלד הבסיסי של הטקסט. באופן זה הופכת היצירה לדינאמית והיא שבה  ומשתנה מביצוע לביצוע.

 

  שירת המלל (MOTET ) ובאופן כללי שירה רב-קולית, נתפסים כתופעה חדשה יחסית. אולם, המחקר האתנו- מוזיקלי מגלה כי הרב-קוליות הינה תופעה נפוצה בחברות מסורתיות ברחבי העולם. ביצוע זה מאפיין בעיקר את השירה הפולחנית[1]. קדמותו של הנוהג הרב קולי וחשיבותו בעולם העתיק מתגלה בעדויות רבות. ביוון העתיקה, קשורים המוזיקה והשירה לאל אפולו ולתשעת המוזות. בין המוזות נמצאת גם POLYHYMNIA  (בעברית, רב-קוליות) הממונה על השירה הקדושה. ברומה בולטת גם כן חשיבותה של הרב-קוליות, הפועל לשיר CANERE)) בשפה הלטינית מתפצל לשני תארים: ACCANIT (שמשמעו לשיר לעומת קול אחר) ו- SUCCANIT  (שמשמעו לשיר מתחת לקול אחר). תואר מקביל קיים לגבי כלי-הנגינה המייצג את הרב קוליות בעולם העתיק  ה-  DIAULOS הוא האבוב הכפול.  שני גופי הכלי נקראים בשפה הלטינית INCENTIVA (גוף ימני, קול ראשון) ו - SUCCENTIVA (גוף שמאלי, קול שני). השמות מבטאים את שילוב הקולות ממנו נוצרת המוזיקה כמרקם[2].

 

  התופעה הרב-קולית איננה פרי יצירתה של יוון הקלאסית. תבליטים עתיקים המתארים שירה מראים על פי רוב את הנגנים והזמרים מבצעים את היצירה כשהם ניצבים בשתי קבוצות נפרדות. מעל גבי מצבות אשוריות נראות לעיתים קבוצות של נגנים וזמרים העומדות זו מול זו[3]. בתבליט המתאר תהלוכת לוויה של מלך נראות נשות המלך כשהן מקוננות ואילו המלווים והקרובים האחרים עונים בקול לעומתם[4]. התיאורים הגראפיים מעידים  על ביצוע המכונה 'שירת מענה'. 

בעתיקות עילם, נמצאה מצבה המנציחה קבלת פנים שנערכה לכבוד המלך האשורי SHUR-IDANI-PAL (628 לפנה"ס). על גבי המצבה נראות בבירור שתי מקהלות האחת מונה שש נשים והשנייה תשעה נערים, כל אחת מהמקהלות מלווה בתזמורת משלה[5]. הנוכחות של שתי מקהלות נפרדות נראית גם בציורים שומריים, בבליים ומצריים[6].

   עדויות לשירה הרב-קולית קיימות גם במקורות הנוצריים. שירת המענה מאפיינת, למשל, את השירה הפולחנית של הכנסייה הסיריאקית מאז הקמתה[7]. גם בנצרות הנסטוריאנית, מורכבת התפילה משירי זימרה (זומארא) ומשירת מענה (שוראיא)[8]. הקרבה בין המילה הארמית 'שוראיא'  והמילה העברית 'שירה' מרמזת כי ביסודה הייתה השירה העברית רב קולית[9]. בעיני ראשי הנוצרות הראשונים לא היה ספק כי ביצוע המזמורים במקדש היה רב-קולי. ספר תהילים נוצרי מהמאה החמישית של הספירה (CODEX KOSMAS INDOKOPLEUSTES) מתאר ביצוע רב קולי של המזמורים במקדש הראשון[10]. הנוצרים הראשונים התגאו בשמירה על מנהגי השירה העברית אשר הוזנחה, כלשונם, על ידי היהודים לאחר חורבן הבית[11]. הטענה הנ"ל בוודאי איננה כוללת את יהודי אלכסנדריה. במאה הראשונה של הספירה, תיאר פילו מאלכסנדריה כיצד נהגו אנשי קהילת הטארפויטים לבצע את שירת הים (שמות טו): הם התחלקו לשתי מקהלות; האחת מקהלת גברים ומשה בראשה והשנייה מקהלת נשים ובראשה מרים וכך,  בליווי ריקודים שרו שירת מענה המתארת את פתיחת הים וסגירתו על צבא פרעו[12].

 



[1] מיכל זמורה, המוזיקה מבוא היסטורי, תרבות וחינוך, תל אביב, 1966, עמ' 57. מקובל לחשוב כי הרב קוליות צמחה באירופה כפיתוח של השירה הגרגוריאנית בעלת האופי החד-קולי המובהק. לראייה, מציינים כי המילה POLYPHONIA נוצרה רק במאה ה- 18, דבר המעיד כביכול על תופעה חדשה. אולם המילה המודרנית POLYPHONIA נוצרה, ככל הנראה, בכדי לאפיין את הביצוע המסורתי ביחס לביצועים שהחליפו אותו בתקופת הרנסנס.

[2] A. Sendrey Music in Ancient Israel, Vision Press Limited, London, 1969, p.439.  

[3]A Sendrey, op. cit., p.49

[4] Ibid., p. 168.

[5] Ibid., p. 51.

[6] AZ Idelsohn, Jewish music in its historical development Tudor publishing company, New York, 1944, p. 101.

[7]R. Duval, (Duval, R. 1900. La littérature syriaque Paris : Librairie Victor Lecoffre, p. 21) mentions the biograph of Ephrem, that writes; ‘ Lorsque Saint-Ephrem vit le goût des habitants d’Edesse pour les chants, il institua la contre-partie des jeux et des danses des jeunes gens… Il les divisa en choeurs pour les chants alternants.’ Duval reports a similar introduction in Mesopotamia of the antiphonal syriac tradition: ‘Une légende attribue l’institution de l’antiphonie en Syrie à Saint Ignace d’Antioche, qui en aurait reçu l’inspiration dans une vision. Les anges lui étaient apparus célébrant les louanges de la Trinité dans les hymnes qu’ils chantaient alternativement.’.

[8] E. Werner The sacred Bridge. Liturgical parallels in synagogue and early church. Shocken Books, New York, 1970, p. 130.

[9] הדבר תואם את ההתפתחות של מנהגי השירה הרב קולית הנוצרית, במיוחד במקומות בהם חיו קהילות יהודיות גדולות ומאורגנות היטב. See E. Werner, op. cit., p. 176.

[10] (ראה A Sendley, op. cit.,  154-155 pp.)

[11] A Werner, op. cit., p 133.

[12] JF Henderson (2004) Myriam, Moses and antiphonal psalmody in the medieval Liturgy. In Liturgy and Medieval Women (www.compusmart.ab.ca/fhenderson), pp. 3-5.

פרשנים וגם חזנים בני זמנינו מניחים על פי התיאור של פילו כי נוהג ביצוע זה הנו עתיק ביותר.