כלי נגינה

תמורות בעולם המוזיקה

 

על יוּבָל, בנו של לֶמֶך, נאמר בספר בראשית שהוא אבי כלי-הנגינה וממציא הכינור והעוגב. הכינור הוא כלי-נגינה שבקפריסין שמו כּינָרַס וביוון פֶניקְס (כלומר "הפניקי"). מדובר בנבל בעל שבעה מיתרים.

הנבל (כלומר הכינור) הוא כלי עתיק מאוד שהתפתח כנראה על בסיס הקשת של הציידים הקדמונים. ואולם הנפחים הכניסו בו שינויים מהותיים. הראשון שבהם קשור לבניית הכלי: בכינור יש לוחיות-נחושת בבסיס המיתרים. הוא מתאפיין גם בתיבת-תהודה המורכבת מלוחיות-עץ דקות מאוד (דבר הדורש כלי-נגרות מנחושת). שינויים אלה מגבירים מאוד את עוצמת הצליל המופק.

שינויים מסוג אחר קשורים לכיוון הכלי. שבעת המיתרים יצרו בכינור שבעה צלילים שהיו די קרובים לצלילי הסולם המודרני. בניגוד למה שחושבים היום, הסולם המוסיקאלי אינו המצאה של פּיתגורס היווני. הוא מתואר בפירוט כבר באחד מכתבי אוּגָרית, כלומר כ- 900 שנה לפני פיתגורס,[1] וככל הנראה היא עתיקה עוד הרבה יותר.

עם הסולם החדש נוצרו התאמות מיוחדות בין צלילים, כלומר ההרמוניה. כך סיירו המשוררים בעולם אינסופי ובלתי-מוגבל של שילוב צלילים. עם הכינור התחוללה "בריאת עולם" במוסיקה.

ספר בראשית מזכיר כלי אחר שיוּבָל המציא – העוגב. בהעדר זיהוי ברור, ראו בו הפרשנים סוג של נֵבל. אך יש לזכור כי כלי-נגינה אחר המזוהה עם הנפחים, האבוב הדו-קני הנקרא ביוון אַוְּלוֹס,[2] היה נפוץ מאוד בכנען ובעוד מקומות בעולם העתיק. 

על-פי מקורות במיתולוגיה היוונית, האַוְּלוֹס הוא המצאה של האלה אַתֶנה, פטרונית הנפחים.[3] על-פי מקורות אחרים המציא אותו אַרְדָלוס, בנו של הֶפאיסטוס.[4] האַוְּלוֹס נחשב ככלי-הנגינה הטיפוסי של פמליית דיוניסוס. פלוטרכוס טוען כי הכלי הוא המצאה של הנפחים.[5] משום כך יש להניח כי העוגב המוזכר בספר בראשית כהמצאת בני למך הוא שם כללי למשפחת הכלים הדו-קניים (חליל, עֲלָמוֹת, אבוב), הנקראים יחד "מיני עוגב". 

כלי-הנשיפה קדומים לא פחות מכלי-המיתרים. התגלו חלילים מעצם מן התקופה הפָּלֶאוליתית (הקדם-חקלאית). אבל גם כאן שינו הנפחים את ההתייחסות לכלי. האוויר המובל אל התנור דרך נחיר הופך את בֶּצֶר הנחושת לחומר חדש, ובאמצעות העוגב הוא "קונה" (כלומר יוצר) צליל מסוג חדש. צליל האבוב (ובעצם צלילו של כל כלי בעל פיה כפולה) אינו דומה לשום צליל בטבע.

ייתכן מאוד שהמצאת העוגב קשורה לקֵינַת הנחושת. בציור מצרי נראים שני נפחים יושבים ונושפים אוויר לתנור דרך קנה חלול המסתיים באפרכסת אגסית.[6] המטרה המקורית היתה הזנת התנור באוויר, אבל השימוש הממושך בקנה גורם למעיכה ולשיסוע של קצה הקנה הנתון בפה, עד כדי הפיכתו לפיה כפולה המתנודדת במהירות רבה על השפתיים. כדי למנוע תופעת-לוואי זו הצמידו הנפחים לקצה הקנה פיה קשה. בו-זמנית המציאו את כלי-הנשיפה בעלי הפיה הכפולה. פיתוחים אלה התרחשו מעל כור ההיתוך בעת אספקת האוויר למפוחים.

היחס בין מיני העוגב והנפחות נשאר גלוי במקרים אחדים. למשל, הכלי המכונה "חֵמת-חלילים" שהיה נפוץ בעבר בקרב הקֶלטים (והיום בקרב האִירִים והסקוטים) גם הוא כלי דו-קני שבכל אחד מקניו יש פיה כפולה. הזנת האוויר בחמת-חלילים נעשית לא ישירות מן הפה, אלא דרך מפוח-זרוע המווסת את כמות האוויר המזין את הקנים. מפוח זה הוא כלי-העבודה הבלעדי של הנפחים וסימן למעורבותם ביצירתו.

אבי העוגב המודרני הוא ההִידראוליס. זהו כלי בעל מקלדת שבה כל מקש מחובר לצינור שאורכו קבוע ובבסיסו יש פיה כפולה (מכאן שהעוגב המודרני יכול להיחשב כבן משפחת העוגבים, במובנה המקורי של המלה). השם הידראוליס נגזר מצורת ההזנה של האוויר – יצירת מערבולת בתוך מפל מים ושחרור האוויר הנלכד לתוך כלי סגור המחובר לצינורות. טכניקה זו של הפחת אוויר פותחה אך ורק על-ידי הנפחים ובמקורה שימשה להזנת האוויר בתנוריהם.[7] דבר זה מבהיר שהנפחים היו מעורבים בהמצאת ההידראוליס.

 



[1] בכתובות אוּגָריתיות שנמצאו מוסבר איך לכוון את הכינור, ושם מתגלה טבעו של הסולם הזה. ראו Vitale ,1980. דברים קרובים נמצאו בלוחות שוּמריים. מכאן שהסולם בן שבעת הצלילים הומצא בתקופת הברונזה הקדומה, ואולי אף בתקופה הכלכוליתית. 

[2] מותר לשער כי השם אַוְּלוֹס נגזר מן המלה העברית עוֹלוֹת, המתאר את שני הקולות הגבוהים של הכלי. כינוי זה עדיין מאפיין את הכלי, הנקרא היום oboe (אבוב), שם שנגזר מן הצרפתית העתיקה Haut-bois, ופירושו: כלי-עץ בעל צליל גבוה וחזק. 

[3] גם בסין האלה-נחש נִיוּ-הוּאָה נחשבת כפטרונית הנפחים וגם כממציאה של כלי-הנשיפה במוסיקה.

[4] Graves, Les mythes grecs, p. 154, 498.

[5]  פלוטרכוס, על המוסיקה, 5. מובא אצל Tzavellas-Bonnet,1984.

[6] ראו , Glass in Antiquity Neubourg, עמ' 24. צורה אגסית מנעה ככל הנראה הופעה של מערבולות באוויר היוצא מן הקנה. מעניין לציין כי קצה אגסי מאפיין אבוב טנור (הנקרא קרן אנגלית) עד היום.

[7] שיטה זו היתה בשימוש באירופה המערבית עד סוף ימי-הביניים.